בס"ד

 

 

מעבר למכניקה- לאה רייכר.

 

 

 

 

כשאתה מסתכל על עבודה זו, מה אתה רואה?

היא נראית לך מכנית? ממוחשבת?

 

בעולם הפוסט – מודרני, תפסה הטכנולוגיה מקום מרכזי.

חיי האדם נשענים על פלאי הטכנולוגיה, האדם סוגד לה ומשתעבד לה, הוא מסתכל על המכונות כאילו מאז ומעולם היו קיימות, ולא מעלה בדעתו שזהו תוצאה של השקעה רבה של האדם.

 

לפני שהתחלתי את העבודה, מעולם לא הקדשתי מחשבה לתכנון ולעשייה שעמדו מאחורי המכשירים שנאי משתמשת בהם. רובנו נוטים לראות מכשירים ככלים פרקטיים, אטומים בלי להכיר במחשבה וביצירה שקדמו להם.

כך גם עבודתי: נראית מדויקת כמעט ממוחשת. אדם שעומד מולה יכול לקבל את הרושם שהיא נעשתה בצורה מכנית ללא רגש ולאחר חישוב מדויק.

אך לא כך הדבר. תהליך היצירה הוא ספונטני ומלא ברגש. לפני שעשיתי כל דיקט, לא חשבתי איך לעשותו אלא זה נבע מאינטואיציה רגעית. רגשות שחבויים בתת- מודע שלי הם שהניעו אותי בבחירת הצבעים. דיקט התחבר לדיקט צבע הוליד ויצר צבע חדש לא צפוי. אומנם הכנתי מראש את החומרים אך כשניצבתי מול כל דיקט- העבודה נבעה מתוכי.

 חלק מהקווים בעבודה מתחברים וחלק אינם מתחברים- בשעל הצורך שלי לחבר בין כל חלקי העבודה, ולתת תצופה הרגשה של המשכיות, אך יחד עם זאת, הקווים שאינם מתחברים מעידים על כך שהעבודה נעשתה בידי אדם, ולא בצורה מכנית.

הן בעבודתי והן בטכנולוגיה, ישנו מרחק עצום בין העשייה ההתחלתית ותהליך יצירת העבודה לבין התוצר הסופי הנראה לעין.

 

תקוותי שנשכיל לראות מעבר לנראה לעין שלא נקבל כמובן מאליו ונעריך את ההשקעה שמעבר למכניקה.