בס"ד

מבעד למחיצה - נחמה דרעי

קולות, המהומים, נהי, צללים מרצדים.

מעבר למחיצה פלל רחוק. בין רקמות תחרה חודרות קרני אור,

קטעי מילים ושיר.

אנחנו, מאחורי המסך המבדיל, מבקשות תפילת ציבור.

מבעד לצעיף, שיש בו גם חסד, שיש בו גם סוד אני ואלוקי לבדו,

רוצות לשיר יחד בקול גדול, להתגלות מבעד למעטה החוצץ.

והמקום הצר, הוא גם המקום השמור רק לנו, עטוף ומכוסה,

ובו מתחוללת תפילה ללא מחיצות.

 

כל חיי התפללתי מאחורי המחיצה. בזמן האחרון המחיצה והמקום שלי בבית הכנסת העלו בי שאלות רבות:

האם אנו, הנשים, רוצות להיות מאחורי המחיצה?, מה המחיצה עושה לנו?, איך אנחנו רואות את המחיצה?- האם כדבר המפריד לחלוטין בין גברים לנשים וגורם לחוסר מעורבות שלנו בתפילה או שמא המחיצה הכרחית כדי שאני והנשים כולן נוכל להתייחד עם הבורא בצורה אישית ובשחרור מוחלט מתוך ידיעה שהמתפללים בצד השני אינם צופים ומביטים בנו.

האם שאלת המעורבות של הנשים מעסיקה רק אותן משום שהן אלה הנמצאות מאחורי המחיצה ומופרדות מהמרכז, או שהעניין מפריע גם לגברים. האם בכלל לגברים יש רצון למעורבות של נשים בתפילה?.

 

 

 

 

בעבודה יש התייחסות למחיצות שונות ולאווירה שהן יוצרות בבית הכנסת. השיתוף או הפירוד שנוצר מובע לדעתי על ידי המחיצה, לעיתים אפשר ללמוד על אופי בית הכנסת מהתבוננות בצורת המחיצה בו. האטימות, השקיפות, החומרים בהם משתמשים ליצירת המחיצה מביעים פעמים רבות את רצון המתפללים בבית הכנסת: האם הנשים רוצות להיות מעורבות, האם הגברים רוצים במעורבות זו ומהי מידת הפתיחות של ציבור המתפללים?.

הדימויים בעבודה מובעים בעיקר על ידי צללים הממחישים את הטשטוש ואי הבהירות שבד המחיצה יוצר, הטשטוש מאפשר בכל זאת הפרדה מסוימת ופרטיות משני עברי המחיצה.