בס"ד

 

"אני רוצה אבל אני לא יכול..." עומרית אנסבכר

 

 

כיצד תגיב למראה ילד נכה?

כיצד תגיבי כאשר תראי אדם בכסא גלגלים?

האם אנו כחברה, באמת נותנים מענה לכל צרכיו של הילד המוגבל?

 

 

 

 

ישנם עשרות אם לא מאות אתרים ומקומות שאליהם אין גישה לנכים. לדעתי ,

אפילו בדברים הקטנים שיכולים להפוך את חיי האדם המוגבל לקלים יותר אין אנו משקיעים מחשבה רבה. כמו במסעדות , פתחים רחבים בחנויות השונות, מרכזי בילוי , גני שעשועים , מטבחים מותאמים וכו'.

(התייחסתי דווקא לנושא הנכים בשל הקרבה שלי לנושא, אך זהו רק נושא אחד מתוך רבים הקשורים ותלויים ברגישות שלנו כחברה לסובב אותנו, החל מהדברים הקטנים של בין אדם לאדם ועד לנושאים גדולים כמו יחס לנכים, מובטלים , מחוסרי בית וכו').

 

בעבודה מוצגים ילדים מוגבלים על גבי זכוכית כאשר הזכוכית משקפת את הסטאטוס בו נמצאים ילדים אלה- האם אמנם מוצקים וקיימים, ומקיומם קשה להתעלם, אך הם שקופים ואינם נראים ע"י ההכרה החברתית. הסיבה שבגללה בחרתי בדמויות של ילדים היא משום שרב בני האדם נוטים להיפתח ולהתקשר אל הילדים התמימים והשמחים יותר מאשר אל מבוגרים, דבר הגורם ליתר הזדהות והבנה של הצופה עם הדמויות, תחושה הנוצרת גם בעזרת השימוש בסגנון ריאליסטי.

 

מצע הזכוכית בא להדגיש את הריחוק הגדול הקיים בין הילד לגן השעשועים אליו הוא כוסף וכל כך רוצה להגיע, הזכוכית הקרה מעבירה היטב את החוסר והריקנות בו נמצאים הילדים המצוירים לבדם ללא רקע.

מוגבלתו הפיזית של הילד מודגשת אפילו יותר אל מול הילדה הבריאה, חסרת הדאגות. אומנם, הילד מודע תמיד אל נכותו , אך כאשר הוא רואה למולו את הילדה- כיסופיו אל גן השעשועים רק גדלים. המרחק הנוצר בינו לבין הילדה הבריאה הולך ומחריף , והבדידות שהוא מרגיש- מתעצמת.

 

 

אמנים רבים משתמשים בסגנון ציור הנקרא 'גרפיטי' שבו הציור מצויר ישירות על גבי הקיר (המשמש מעין לוח המודעות של הלכי רוחו של האדם אל הרחוב).

בציורים אלו מבקשים האמנים, בדרך כלל, להעביר מחאה כלשהי על החברה בנושאים שונים, דוגמא לאמן כזה הוא רמי מאירי שבאחד מציוריו צייר על גבי הקיר אדם מבוגר- כתינוק החורץ לשונו לכל עובר ושב , ובכך ביקש לבקר את החברה על דרך התנהלותה.

באופן דומה השתמשתי גם אני בציור על קיר מתוך רצון להביע מחאה כלפי החברה ומידת רגישותה לסובב אותה.